Eidos Montreal מפטרת 124 עובדים ונפרדת גם מראש האולפן דייוויד אנפוסי. קונאמי, באותו זמן ממש, מודיעה על העלאת שכר התחלתית של כמעט 30 אחוז ביפן. ובין שני הקצוות האלה מגיע גם הציטוט של ג'ון וברנדה רומרו, שאומרים שהענף מרגיש עכשיו "קרשי" יותר מהתרסקות משחקי הווידאו של שנות השמונים. אם מישהו עדיין חיפש קו עלילה אחד לתעשיית הגיימינג של 2026, הנה הוא: אף אחד כבר לא מנהל את הסיפור הזה.

הפיטורים ב-Eidos Montreal דווחו ב-PushSquare וב-TheGamer, ושם נטען שהקיצוץ פוגע ב-124 עובדים. במקביל, VGC דיווחה שקונאמי מעלה את שכר הכניסה שלה כמעט ב-30 אחוז, בפעם החמישית ברציפות. אלה לא שני סיפורים מנוגדים. אלה שני סיפורים מאותו שוק בדיוק: שוק שבו חברות עם סדר עדיפויות ברור משקיעות באנשים, וחברות אחרות ממשיכות לשלם על שנים של ניהול יקר, תפוח וחסר שליטה.

הבעיה היא לא רק כסף. הבעיה היא חוסר כיוון

קל להסתכל על פיטורים ולהגיד "המצב קשה". זה נכון, אבל רדוד. המצב קשה כי יותר מדי אולפנים רצו במקביל אחרי אותם חלומות: תקציבי ענק, לייב-סרוויס, לוחות זמנים לא מציאותיים, ושיווק שמבטיח ירח לפני שיש אפילו אבטיפוס שעובד. כשזה מתפוצץ, העובדים משלמים. לא המנהלים, לא המשקיעים, לא מי שאישר את התחזית המטורפת.

ומהצד השני, קונאמי מזכירה שאפשר לבחור אחרת. לא מתוך צדקנות, אלא מתוך אינטרס. אם אתה רוצה כוח אדם טוב, אתה משלם עליו. אם אתה רוצה תעשייה יציבה, אתה מפסיק להתייחס לעובדים כמו מתג שאפשר לכבות ברבעון חלש.

גם שיח ה-AI נכנס בדיוק בנקודה הכואבת

כשהענף כבר רועד, כל סיפור על החלפת עובדים בבינה מלאכותית נדלק מיד. גם אם לא כל טענה מתבררת כנכונה במלואה, עצם העובדה ששחקנים ועובדים מאמינים שזה יכול לקרות אומרת הכול. האמון נשחק. מהר. וכשאין אמון, כל הודעת יח"צ נשמעת כמו עשן.

זאת הסיבה שהאמירה של הרומרוז תפסה. היא לא באה ממישהו מחוץ לענף. היא באה מאנשים שראו כבר משבר אמיתי. אם גם הם אומרים שהתחושה עכשיו גרועה, אולי הגיע הזמן להפסיק לדבר על "תיקון שוק" ולהתחיל לדבר על אחריות.