הסרט החדש של מריו פתח חזק בקופות, וזה לא מרגיש כמו הפתעה אלא כמו מכונה שעובדת בדיוק לפי התכנון. נינטנדו כבר לא מסתכלת על מריו רק בתור קמע של משחקים. הוא נכס בידורי מלא. וכשבאותו שבוע גם Sakura Wars חוגגת 30 שנה ומדליקה מחדש תקווה לקאמבק, קשה להתעלם מהקו המחבר: יפן ממשיכה למכור נוסטלגיה לא כזיכרון, אלא כמוצר פרימיום חי ובועט.
מריו הוא כבר לא "עיבוד למשחק"
ההצלחה המוקדמת של סרט מריו לא אומרת רק שהמותג חזק. זה היה ידוע מזמן. היא אומרת שהקהל קונה היום יקום שלם בלי לבקש תירוץ. פעם סרטי משחקים הרגישו כמו הימור. היום, כשהמותג נכון והביצוע מספיק בטוח בעצמו, זו פשוט הרחבה טבעית של אותו מוצר. מריו לא עובר למסך הגדול כדי לחפש לגיטימציה. הוא מגיע לשם כי הכסף כבר מחכה.
Sakura Wars מזכירה שהנוסטלגיה היפנית לא מתה
הציון ל-30 שנה של Sakura Wars אולי קטן יותר מבחינה מסחרית, אבל הוא מעניין כמעט יותר. זו לא סדרה שחיה על אותה חשיפה גלובלית כמו מריו, ובכל זאת עצם החגיגה שלה מציתה שאלה ישנה: כמה מותגים יפניים נשארים על המדף רק כי החברות מפחדות לגעת בהם? בשוק שבו כל קטלוג ישן יכול להפוך לרימאסטר, לאוסף או לאנימה, ההתעלמות מסדרות אהובות מתחילה להרגיש כמו עצלנות עסקית.
הבעיה: לא כל נוסטלגיה שווה קאמבק
ופה צריך להגיד את הדבר הפחות נוח. נוסטלגיה היא לא תחליף לרעיון. מריו מצליח כי הוא מקבל השקעה, הפקה ושיווק ברמה של מותג גלובלי. Sakura Wars, אם תחזור, לא תוכל להסתפק בקריצה לקהל ותיק. היא תצטרך להחליט אם היא מוצר מודרני עם זהות ברורה, או רק מזכרת יפה למדף של מעריצים. יותר מדי חברות עדיין חושבות ששם ישן עושה חצי מהעבודה. הוא לא.
מה שכן, השבוע הזה מחדד כמה השוק היפני מבין משהו שאחרים מפספסים: מותג ותיק לא צריך להתנצל על הגיל שלו. הוא רק צריך לדעת באיזו צורה לחזור. מריו עושה את זה דרך קולנוע. אחרים יעשו את זה דרך אוספים, רימייקים או סדרות. מי שימשיך לשבת על ספרייה מתה בלי תוכנית, פשוט משאיר כסף על הרצפה.
תגובות (0)
טוען תגובות…