שוק ה-PC אוהב לחשוב על עצמו כעל המקום הכי פתוח בגיימינג, אבל בסוף השבוע הזה הוא הזכיר בעיקר שהוא גם המקום הכי חסר סבלנות. שחקנים מוכנים להתלהב, להוסיף לרשימת המשאלות ולפתוח ארנק — אבל רק אם מישהו נותן להם ערך אמיתי. אם לא, התגובה מגיעה מהר ובאכזריות.

הדוגמה הבולטת היא Mad Ellie and the Vault of the Damned, חבילת התוכן החדשה של Borderlands 4. לפי הדיווחים על סטים והסיקור של PCGamesN, ההרחבה נחתה עם תג מחיר של 30 דולר ועם ביקורות משתמשים שליליות מאוד. הקהילה לא מתווכחת כאן על איכות הכתיבה או על אויבים חדשים. היא מתווכחת על משהו הרבה יותר בסיסי: כמה שעות מקבלים תמורת הכסף. כששחקנים מרגישים שחבילה קצרה נמכרת כמעט בחצי ממחיר המשחק המלא, כל הבדיחות של הסדרה כבר לא עוזרות.

שחקני PC כבר לא קונים את התירוץ של "עוד יבוא עדכון"

וזה הסיפור הגדול. במשך שנים שחקני מחשב הסכימו לחיות עם השקות מבולגנות, season passים, חבילות הרחבה מנופחות והבטחות שדברים יתאזנו בעתיד. היום הסבלנות הזאת נשחקה. אם משהו נראה יקר ביום הראשון, הוא נענש ביום הראשון. אין פה חסד.

באותו זמן בדיוק, כותרת אחרת צצה מכיוון אחר לגמרי: Lizard State, משחק התגנבות אינדי חדש ש-PC Gamer הציג בתור משהו שיכול למלא את החור ש-Splinter Cell השאירה. זאת הצעה חכמה. במקום למכור עוד תוכן יקר למותג ותיק, מישהו בא ומוכר חלום קטן וברור: משחק התגנבות בסגנון עידן ה-PS2, בלי רעש ובלי יהירות. על הנייר זה נשמע כמו ניגוד מוחלט ל-Borderlands 4, ובדיוק בגלל זה שני הסיפורים האלה מתחברים.

הקהל רוצה מיקוד, לא רק מותג

שחקני PC לא הפסיקו לאהוב מותגים גדולים. הם פשוט דורשים מהם יותר. אם אתה גירבוקס, אתה לא יכול להישען רק על לוט צבעוני ועל הומור עצבני ולחשוב שזה יצדיק עוד 30 דולר. ואם אתה אינדי קטן, אתה דווקא כן יכול להיכנס בדלת אם יש לך רעיון חד וברור. במילים אחרות, המותג כבר לא פוטר אותך מלהוכיח את עצמך.

וזה אולי הדבר הכי בריא שקרה לשוק הזה לאחרונה. PC נשאר המקום שבו אפשר למצוא כמעט הכול, אבל הקהל שלו למד לסנן מהר יותר. משחק או הרחבה שמכבדים את הזמן והכסף שלו יקבלו אהבה. כל השאר יקבלו ביקורת שלילית, ממים, והמתנה אכזרית להנחה.